דמותה של חברת הכנסת טלי גוטליב מורכבת מתמהיל מיוחד. צד אחד שלה הוא חסר פשרות, אבל בצד השני היא אנושית, מדברת בגובה העיניים וחושפת את עצמה ואת חייה בנימים עדינים מאוד. אני פותחת את השיחה עם העובדה הזו, והיא מחייכת "הבוקר ישב איתי חבר כנסת מהאופוזיציה, ואמר שלקח לו זמן להכיר אותי, כי נראית לי לא בתחילה נוכחת מאוד וחזקה. זה מעניין, כי כשמדובר בגבר, כוחנות היא סמל לחוזקה ולמקצוענות. לעומת זאת, אישה צריכה להתנצל על דעתנות, על העקשנות, על אומץ ועל ידענות שזו מיומנות נרכשת לחלוטין. כל אדם צריך ללמוד את מה שהוא עושה כדי לבצע אותו טוב יותר. יחד עם זאת, מצפים מאישה חזקה ונוכחת להיות גברית, ואני לא חשודה בגבריות. אני רואה זכות מלאה להיות נשית לגמרי, נוכחת לגמרי וחזקה לגמרי. לקח לי זמן לקבל את העובדה שרק כשאביא את מי שאני, זה יעבוד איני יכולה ללבוש חזות אחרת"

על בימת הכנסת, השילוב בין שני הפנים באישיות שלה הופך אותה ל בולטת בנוף ונציגי הציבור. "אם לא אשים את הקרביים שלי על בימת הכנסת למען צדקת הדרך, לא אוכל לחולל שום שינוי"  היא מסבירה. "כדי לגרום לאנשים להקשיב, צריך להביא את סיפור החיים ואת ניסיון החיים:  אני מכירה היטב את מערכת המשפט ואת התרבות הארגונית הקלוקלת שיש בה, הוא בין אם זו התמודדות עם שבר של חלומות או שאיפות מפוכחות ומתפקדות. באמצעות השיתוף ניתן להיות חזקה מספיק מול הביקורת ומול הרפש. אני מאמינה שכך זה אצל כל אדם. כי כל אדם במיקרו של עצמו הוא הוא כנסת. הוא מתעמת עם עצמו, הוא רוצה להצליח, הוא פוחד מכישלונות, הוא שמח נכשל בעיקר, הוא קצת- קצת שמח ובעיקר הרבה עצוב, אבל בסוף הוא דואג למטרות העל שלו כאדם".

דין וחשבון עצמי

הנאומים שלה הם בלתי נשכחים, והופכים להיות מדוברים מאוד. "ה' שפתיי תפתח ופי יגיד תהילתך," היא מצטטת ומביטה כלפי מעלה, " זו מתנת אלוקים שאני אסירת תודה עליה. מודה  לה' בכל יום על הדריכות, על אחדות ובעיקר על קור הרוח, שמאפשר בזמן אמת לענות את מה שנכון לומר. לא תמיד זה מצליח. אני המבקרת הכי גדולה של עצמי" היא מודה.

ביחד עם מתנות האלוקים שקיבלה, יש לה גם תכונות שהיא מכנה כשריר נרכש. למשל: חוסן פנימי ושליטה עצמית. " החיים לימדו אותי דבר או שניים, לכן אני מנוסה מאוד" היא אומרת, " אני עורכת דין מזה 22 שנה בתחום הפלילי. עובדת על תיקים קשים, מייצגת בעיקר גברים בסכסוכי גירושין ותלונות שווא שנובעות מתוך המהלך הזה. התיקים הללו גררו התמודדות מול צעקות, מול קללות, מול שוטרים, מול טובים ומול רעים. היה עלי ללמוד מתי לכעוס, מתי לצעוק ומתי לא. לא נולדים עם חוסן ולא מקבלים אותו במתנה בגיל 10, זה הולך ומתפתח עם השנים. בעיני, כל אדם נולד עם הצורך הנרקיסיסטי שיאהבו אותו, וככל שהוא גדל, הוא מבין שזו ציפייה אבסורדית שלא תתממש. אנשים קרובים אוהבים אהבת אמת, זו האהבה שנוצרת מתוך היכרות ובצידה קיימת גם ביקורת עניינית,  אבל שאר הגילויים של אהבה ושנאה הם כמו רעשי רקע. שניהם, גם גילויי האהבה וגם גילויי שנאה מאלו שאינם קרובים, אינם אמיתיים תמיד. היום, כשבוחרים יודעים מה אני עושה בכנסת, הרפש שמנסים להדביק לי עובר מעל הראש. אני מאמינה שכל אחת צריכה לתת דין וחשבון לצו מצפונה. זה הכי קשה אגב. כי המשימה הראשונה של כל אדם היא לאהוב את עצמו, והשנייה היא לכבד את עצמו. בין תקופות החיים לעיתים זה נוגע יותר ולפעמים זה נוגע -. בסוף, דברים מסתדרים כמו כולם חיים מיום שישי אחד למשנהו".

נוכחת בבית טלי מגדירה את עצמה כאמא במקום הראשון. " כיום הגדולים שלי בני 24, אבל מרגע הולדתם אני מסתכלת על השעון. אני מאמינה בנוכחות פסיבית של אחד ההורים בבית, וכך תמיד תפקידנו כהורים. אני אולי לא האמא הכי טובה במונחים הקלאסיים, כי סנדוויץ אני מכינה בקושי… אבל תמיד הייתי שם. זה עניין של החלטה: יש לי משרד בבית. תיקי הענק שטיפלתי בהם דרשו עשרות שעות של קריאת חומרים בשבוע ושיחות טלפון ארוכות, אבל אם הילד היה צריך משהו, יכולתי לתת לו, אם הוא היה עצוב תפסיק יכולתי לראות אותו. מצד שני הוא ראה אותי עובדת, והבין איך הכסף מגיע הביתה"

בתפקידה הנוכחי היא ממשיכה בתפיסה הזו. " אוריה בת 11 וחצי נמצאת חלק מהשבוע אצל אבא שלה זו חלוקה שמטבע אתה ומיטיבה איתנו. זה גם מה שמאפשר לי להיות נוכחת במליאה בלילות, בימי ההצבעה הגדולים. בימים שאין מליאה, אני בבית. מכינה את החומרים שעות על גבי שעות, נותנת מענה לאזרחים ועושה כל שביכולתי בתוך התמרון הזה. להיות חלק מהנהגת המדינה מפסיק מבחינתי, זה להיות למען הציבור ולמקסם את התפקיד שלקחתי על עצמי מבלי לחפש תירוצים ומבלי לחפש חיזוקים. אינני יכולה להתפשר או להקל על עצמי וכלום. חובתי לקחת אחריות, להיאבק, למצוא פתרונות. אין תירוצים בתפקיד הזה".

משקפי שמש

היא מזכירה את אוריה, ואני שואלת אותה אם היא יכולה לשתף על ההתמודדות שלה כאם לילדה עם אוטיזם בתפקוד נמוך. " אתאר לך בוקר לדוגמה," היא מציעה, " תהליך ההסכמה שלי מתחיל ב05:45 עד06:40 אני מוכנה ליציאה. לעומתי,  תהליך ההשכמה שלה כולל כארבעים דקות, כי הורמון השינה שלה אינו מווסת. לוקח זמן עד שהיא מתעוררת. ב-07:40 בדיוק אנחנו צריכות לצאת כאשר לפני כן עליי לוודא שהנהג הקבוע והסייעת הצמודה נמצאים. עם ארד בטעות 30 שניות לפני הגעתם, היא פשוט תברח לי. כחלק מה המוגבלות שלה, היא לא מסוגלת לעמוד במקום. את מלוא המשמעות של המילים הללו מבינות אימהות לילדים אוטיסטים. יום אחד הרכבתי בכנסת משקפי שמש כולם צחקו עליי ולא הבינו. האמת הייתה שבאותו בוקר בכיתי מאוד. היא ברחה לי לכביש. רדפתי אחריה היא רצה מהר מאוד, ואני על עקבים. עברו עליי 3 דקות מלאות פחד עד שתפסתי אותה. אחר כך צריך להתעשת ולחייך… אני עושה את מה שצריך לעשות והכל בסדר". תיאור הבוקר הזה מחזיר אותו ליום שבו מפגינים חסמו את יציאתה של חברת כנסת טלי גוטליב מביתה. " במסגרת ההתארגנות שלי בבוקר, אני מסדרת את המטבח, ויוצאת להשליך את האשפה," היא מחייכת.

"באותו בוקר יצאתי וגיליתי מפגינים יושבים עם שלטים. אם תאזינו לתיעוד מאותו יום תשמעי אותי מדברת בלחש. אני עושה כך, רק כשהבת שלי באזור, כדי לא להרעיש את העולם השקט שלה. הבנתי שאסור לי להרעיש את הדבר הזה, אז דיברתי עליהם בטוב, ונכנסתי הביתה בהלם מוחלט. כתבתי בסיעה של הליכוד שיש מפגינים מבחוץ לביתי. בינתיים שכנים כתבו לי שמגיעים עוד ועוד מפגינים וצלמים". בהנחיית קצין הכנסת היא הזמינה משטרה. " הגיע שוטר אחד, שכמובן לא היה יכול לעשות שום דבר מולם," היא ממשיכה. " יצאתי שוב והבהרתי שאני צריכה לצאת, ושיהיו בשקט, ואז שמעתי את המשפט: "את לא יוצאת היום לעבודה… יכולתי להתעמת עם הדובר, ואם הייתי לבד, זה בהחלט היה קורה. אבל כשהילדה לידי, אני לא אדון לעצמי. הדבר היחיד שמניע אותי זה מה שהיא צריכה, והיא צריכה שקט. אני שומרת מאוד על מה שנכון. אין לי זכות קיום כאן יותר מאשר לה. ואכן אני מתאימה את עצמי אליה ולא להיפך. אני מרגילה אותה לחיים באיטיות בעזרת צוות טיפולי מדהים שיש שבית הספר שלה, צוות של מלאכים. בעיקר סייעת צמודה מקסימה, קלינאית תקשורת, מטפלים, מרפאים בעיסוק. מלאכים של ממש, זו עשייה סיזיפית מאוד. שמטרתה להקל את החיים על הילד המוגבל, שיהפוך בהמשך לאדם מוגבל וללמד אותו לתווך לעצמו את הרצונות שלו מבלי לדבר מול אנשים"

כבוד קבוצתי

אנחנו עוברות לשוחח על פמיניזם ועל מקומם של נשים בחברה, "אם יש משהו שהפמיניזם הרדיקלי הביא לפה, זו הקטנה של נשים" אומרת טלי גוטליב בנחרצות. " פמיניזם אמיתי הוא קידוש בחירותיה של האישה וקידוש זכותה לבחור במה שנכון בעיניה. כשחולדאי אסר אירועים נפרדים בכיכר מלכי ישראל, הייתי מאלו שנאבקו על זכותם של המעוניינים בכך.  אני כשלעצמי איננו צורכת את האירועים הללו, אבל אהיה שכפ"ץ לזכותך לאירועים בנפרד, כי אני לא שווה יותר ממך, ולא פחות.באותה מידה גם אשמור על זכויותיי שלי.

" הנחת העובדה בעידן הנוכחי היא שוויון וכבוד. הפמיניזם הרדיקלי עדיין סופר את הכמות שלנו כמה נשים יש בכנסת, כמה חברות כנסת, כמה שרות, מה זה משנה? מה, אני יאיר לפיד שבוחר את הפקודים שלו למפלגה בשיטת רוכסן בן, בת, בן, בת והם חייבים לו? בליכוד אנחנו נבחרים ונבחרות בהתאם ליכולת לרצון לכישורים. אם אני לא מתאימה למשהו, אז אני לא מתאימה. הייתי מועמדת בחיי לתפקידים רבים ולא נבחרתי. אז מה, שלא נבחרתי חרף היותי אישה? תמיד אמרתי שאסור לקחת את זה לשם. נבחר מישהו שמתאים יותר ממני, ושמגיע לו ברכת הצלחה. זו השיטה. נשים צריכות לזכור שהן מסוגלות לעשות דברים אדירים אם הן רוצות. מי שרוצה, אעשה הכול למען הצלחתה, ומי שלא רוצה – זה בסדר גמור. העיקר להיות שלמה עם הרצון עם הבחירה העצמית.

לסיום מבקשת חברת כנסת טלי גוטליב למסור: "דלתי פתוחה בפני כל אדם אני חושבת שאני שומרת על הכבוד של הקבוצות הדתיות, כפי שלא שמרו על כבודן מעולם בכנסת. אני מאמינה מאוד בגאווה קבוצתית, לא אסכים שיפגעו בדת בשום צורה. אני  כאן להיות פה לבעיה מסוימת או לצורך מסוים, אני לא חברת כנסת מטעם אזרח אחד או מטעם קבוצה מסוימת. גם אם אני אשת ימין, אני בתפקיד מטעם כל אזרחי ישראל באשר הם, בטח ובטח של נשים דתיות וחרדיות. אשמח לשמש לכן שופר בכל שרק אוכל".