ח״כ גלית דיסטל:
פיוס לעולם לא יגיע אם תהיה הושטת יד במעמד של צד אחד בלבד.
כולם מדברים על אחדות אבל אף אחד לא זז מילימטר מעמדתו. אף אחד לא אומר שגיתי. אף אחד לא מעביר את האצבע המאשימה מהזולת אל עצמו.
הכל נשאר אותו דבר, כאילו השמיים לא נפלו עלינו, כאילו לא היה כאן פוגרום:
אתם מכונת רעל, לא אתם מכונת רעל, אתם הרעים ואנחנו הטובים, לא אתם הרעים ואנחנו הטובים.
לופ אינסופי בשיטת העתק הדבק.
כאלה אנחנו.
כאלה היינו תמיד.
קללת העם היהודי.
כל חורבן, כל גלות, כל אסון קרו לנו באמצע התקוטטות פנימית שנחוותה כחשובה נורא, או כתוצאה מהתקוטטות פנימית שנחוותה כחשובה נורא, אבל באמת חשובה, כלכך חשובה עד שהעתיד של הילדים של כולנו הופך חשוב פחות.
זה כוח העל שלנו: להתקוטט אחד עם השני באמצע שכל העולם עומד עלינו לכלותנו.
מישהו בבית הזה צריך לקחת על עצמו אחריות אמיתית.
מישהו צריך לעמוד מול הכאב, הכעס, הפחדים של המחנה השני ולתת להם תוקף.
כי בלי תיקוף הדדי לא יהיה פיוס ובלי פיוס אמיתי לעולם לא נהיה מאוחדים.
אין דבר כזה "ביחד ננצח" כשאין ביחד.
אז החלטתי לעשות את זה, לקחת אחריות עד הסוף.
אני לקחתי אחריות רק על עצמי, לא על אף אחד אחר.
לא על הימין כתנועה ובטח לא על האזרחים הטובים מהמחנה.
העיקר לעשות תיקון. לא למען הימין, לא למען השמאל, לא למען עצמי, אלא למען המדינה. למען עם ישראל.
מתוך עשרות האנשים שדהרו לפילוג היו רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית.
אחדות היא לא מילה ריקה מתוכן ואסור שתהיה כזאת.
העובדה שחיילים מהחזית מתחננים אלינו להיות מאוחדים כאילו שהם צריכים לשאת על האפוד שלהם גם את עול העורף המפולג היא חרפה אמיתית.
אני ימנית. אני ליכודניקית . אני מאמינה בתיקון מערכת המשפט ואמשיך להאבק עבור הערכים של המחנה הלאומי.
אני רק מקווה ומתפללת שאצליח לעשות את זה בדרכי נועם, זה תיקון מידות שאני מחוייבת לו.
וחוץ מזה, מאז שצפיתי בדקות הראשונות של סרטון הזוועות איבדתי את החשק לריב עם יהודים.
ואת הסיום אני מקדישה לחבריי מהאופוזיציה, לאנשי התקשורת ולמשפיעני הרשת משמאל,
יש כאן הרבה מגזרים שחוו עלבון צורב בשנה האחרונה, זרקו עליהם כסף ברחוב, האשימו אותם במשיחיזם, פאשיזם, בפרזיטיות, באי נשיאת עול ובחורבן הבית.
הם גרים בפריפריה, ביהודה ושומרון, בבני ברק, בחולון, בשדרות, בעפולה והם שולחים את הילדים הגיבורים שלהם למלחמה. הם נושאים בנטל. ועוד איך נושאים בנטל.
גם להם מגיעה יד מפייסת, גם להם מגיעה סליחה, גם הכאב שלהם ראוי להכרה.
בלי תיקוף הדדי לא יהיה פיוס.
בלי פיוס לא תהיה אחדות.
בלי אחדות אין לנו סיכוי להישאר פה.
ככה פשוט.
